<h1>ספר המצות לרמב"ם — לאוין ס"א</h1>
<h2>דף ג:</h2>
והמצוה הס"א היא שהזהירנו מעבור על שבועת בטוי והוא אמרו יתעלה (קדושים י"ט) לא תשבעו בשמי לשקר. ושבועת בטוי הוא שנשבע על ענינים שאיפשר לנו שנעשה אותם או שלא נעשם בלא מניעת התורה ונשבענו על דבר מהם שנעשהו או שלא נעשהו והנה חובה עלינו לקיים מה שנשבענו והוזהרנו שלא נעבור על השבועה ההיא באמרו ולא תשבעו בשמי לשקר. ובגמר שבועות (כ"א.) אמרו אי זהו שבועת שקר נשבע להחליף. ותקנו זה ואמרו אימא נשבע והחליף. רוצה לומר שהוא נשבע על דבר ועשה הפך מה שנשבע עליו. ושם התבאר בשלישי משבועות, ובמסכת תמורה (ג':) גם כן, ששבועת שקר היא העברת שבועת ביטוי. והוא אמרם שבועת שקר היכי דמי, כלומר איך תהיה שבועת שקר שאין בה מעשה כי זה היתה כוונת המאמר הקודם שם, אינימא שלא אוכל ואכל התם מעשה עבד אלא דאמר אוכל ולא אכל ההוא מי לקי והא איתמר עלה וכו'. והעובר על לאו זה אם היה מזיד לוקה ואם היה שוגג יקריב קרבן עולה ויורד כמו שבארנו במצות ע"ב ממצות עשה. והוא אמרם בשלישי משבועות (שם) זו היא שבועת בטוי שחייבין על זדונה מלקות ועל שגגתה קרבן עולה ויורד. ושם התבארו משפטי מצוה זו. ודע שאמרי בזאת המצוה שהמזיד בה חייב מלקות אין מאמרי זה ממה שיורה שיש שם עון יתחייב עליו מלקות אע"פ שלא היה בזדון, אבל כשתשמע אותי שאומר בשום עון שהוא חייב עליו מלקות בין במה שקדם בין במה שיבא דע שלא יתחייב לו זה אלא אם כן היה מזיד בעדים והתראה כמו שהתבאר מתנאי העדים וההתראה במסכת סנהדרין. אולם השוגג או האנוס או המוטעה אינו חייב בשום פנים לא מלקות ולא כרת וכל שכן מיתת בית דין. וזה מתחייב בכל המצות. ודעהו. ואולם נבאר בקצת מצות ונאמר ואם היה מזיד חייב מלקות או מיתה להיותו חייב קרבן אם היה שוגג באותו עון, כי אין כל עון חייב בשגגתו קרבן. אבל כל מה שיתחייב עליו כרת (ע' נ"ה, רי"ד, והנז' בל"ת שנ"ב) או מלקות (הנז' פי"ט מסנהדרין) או מיתת בית דין (הנז' בע' רכ"ו—ט') לא יתחייבו בו זה כי אם בעדים והתראה. וידוע כי ההתראה היא להבחין בין שוגג למזיד. ודע זה השורש ולא תבקשני לכפול אותו. ל"ת ה'—ח', ל"ד, ס"ב—ג', ע"ז, פ"ג—ה', פ"ט, קכ"ט, קל"א, קל"ג, קמ"ט, קפ"ד—ה', קצ"ו—ז', ש"כ, שכ"ט—ש"נ, שנ"ב. [בל' שי"ח—ט' כ' במזיד ואין שם קרבן]. איסו"ב פ"א ה"ג וסנה' פי"ב ה"ג.
